מפרומפט אחד לעולם נייר שלם — ואפילו לסרטון דפדוף
תארו לעצמכם כרטיס ביקור לפרויקט כיתתי: ספר עור פתוח, ומתוכו קופץ עולם שלם עשוי נייר — פירמידות, מחזור המים, רחוב בירושלים או הדמות מהסיפור שלמדתם. זה נראה כמו עבודת אמן, ולוקח שתי דקות. במדריך הזה תקבלו את הפרומפטים המלאים, וגם תבינו למה הם עובדים — כדי שתוכלו להתאים אותם לכל נושא שאתם מלמדים.
מודלי תמונה עובדים כמו במאי צילום: ככל שתגידו להם בדיוק מה נמצא בפריים ומה לא נמצא בו, כך התוצאה תהיה יציבה יותר. הפרומפט כאן ארוך במיוחד לא כי צריך "מילות קסם", אלא כי הוא סוגר מראש את כל הפרצות שבהן המודל נוטה לטעות: להוסיף ספר שני, לשים שולחן ברקע, או להדביק את הדמות מעל הדף במקום לבנות אותה מנייר.
| החלק | מה הוא עושה |
|---|---|
| הבמה | ספר עור פתוח, מוחזק ביד אחת. זו התפאורה הקבועה שלא משתנה בין תמונה לתמונה. |
| הנושא | השדה שאתם ממלאים. כל השאר נגזר ממנו אוטומטית — נופים, מבנים, לבוש, צבעים. |
| הדמות | נקודת המוקד. מה שמחבר את התלמיד לתמונה. |
| החומר | ההוראה שהכל עשוי משכבות נייר חתוכות ומקופלות — זה מה שיוצר את אפקט ה-Pop Up. |
| כללי הריאליזם | קו התפר במרכז, חיבור פיזי לדפים, שום דבר לא מרחף. זה מה שמונע "קולאז' דיגיטלי". |
| הרקע והאווירה | רקע לבן נקי, תאורה חמה, צילום מוצר. מה שנותן את המראה המקצועי. |
כל שלב מסתמך על הקודם — ולכן חשוב לעבוד בכל השלבים באותה שיחה.
זהו הפרומפט המרכזי. יש בו שני שדות למילוי בלבד — הנושא והדמות. את כל השאר המודל בוחר לבד. מומלץ להריץ ב-ChatGPT, שם התוצאות היציבות ביותר.
כאן נמצא הקסם החינוכי האמיתי: אפשר לבנות ספר שלם, דף אחרי דף, על אותה יחידת לימוד. את הפרומפט הקצר הזה כותבים באותה שיחה מיד אחרי התמונה הראשונה — כך המודל שומר על אותו ספר, אותה יד ואותו סגנון.
מעלים את התמונה שיצרתם למודל הנפשה (Flow, או כל מודל וידאו אחר) ומדביקים את הפרומפט הבא. הוא כתוב באנגלית כי מודלי הווידאו מגיבים לה טוב יותר, וכל מטרתו היא לא לתת למודל לשנות שום דבר — רק תנועה קלה שמוכיחה שהעולם באמת בנוי מנייר.
השלב המרשים ביותר. משתמשים באפשרות של תמונת התחלה ותמונת סוף: תמונת ההתחלה היא הדף הראשון, תמונת הסוף היא הדף שיצרתם בשלב 2. המודל מייצר את מהלך הדפדוף ביניהם.
הדמות נראית מודבקת על הדף — הוסיפו לתיאור הדמות על מה בדיוק היא עומדת: "עומדת על גשר נייר מקופל", "יושבת על מדרגות נייר חתוכות".
לא רואים את קו התפר של הספר — כתבו בהמשך לשיחה: "הצג את קו התפר המרכזי של הספר בבירור, והקטן את האובייקטים שבמרכז".
הופיע שולחן או רקע צבעוני — הזכירו: "רקע לבן לחלוטין, ללא שולחן, ללא רצפה, ללא כל אובייקט מחוץ לספר".
התמונה נראית כמו איור ולא כמו צילום — הדגישו מחדש את סוף הפרומפט: "צילום מוצר פוטוריאליסטי, טקסטורת נייר אמיתית, תאורת סטודיו חמה".
הסרטון "ממציא" אלמנטים חדשים — קצרו את הסרטון (5 שניות במקום 10) והריצו שוב. ככל שהסרטון ארוך יותר, כך המודל נוטה יותר לסטות מהתמונה המקורית.
שאלה שתעלה כמעט תמיד בהשתלמות. התשובה: פרומפט קצר משאיר למודל חופש להחליט, והמודל תמיד יבחר בברירת המחדל השכיחה — ספר על שולחן עץ, איור שטוח, רקע עמוס. כל משפט בפרומפט הזה סוגר החלטה אחת שאנחנו לא רוצים להשאיר במקרה. זה בדיוק ההבדל בין "לבקש מ-AI" לבין "לביים AI" — וזה עיקרון שעובד בכל תחום, לא רק בתמונות.
בסוף התהליך יש בידכם פתיח לשיעור שאף תלמיד לא ישכח.